<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת צו סימנים קמ"א—קנ"ב</h1>
<h2>דף צג:</h2>
אשר תבושל בו ישבר [ויקרא ו']. אין לי אלא בישול לתוכו עירה לתוכו (יין) [רותח] מנין ת"ל אשר תבושל בו ישבר. פי' דהוה מצי למיכתב אשר תבושל ישבר, בו ל"ל, אלא לרבות עירה בו דטעון שבירה. יש להן ראיה מכאן פסק דעירוי ככלי ראשון. ונחלקו בה רשב"ם ור"ת במתניתין בפ' כירה [מ"ב ע"ב] האילפס והקדירה וכו' ופי' רשב"ם דווקא בכלי ראשון אילפס וקדירה, אבל ע"י עירוי מותר. ור"ת דייק מסיפא דקתני דוקא לתוך קערה וכו' שהוא ככלי שני, אבל ע"י עירוי הרי הוא ככלי ראשון. ועוד דהלכה (דעילאי) [דתתאה] גבר [ואוסר כדי קליפה], ולכך פסק עירוי אינו אוסר אלא כדי קליפה. ולכך פסק אותן התרנגולים שהושמו בכלי ועירה עליהם מים חמין אם רגליהם למעלה אז הנוצה אינה מגינה עליהם צריך לקלוף מעליהם כל העור, אבל אם ראש התרנגולת למעלה ועירה עליה חמין אז הנוצה הרי הוא כקליפה ומגינה, אבל בכלי ראשון הכל אסור. ובירושלמי [שבת פ"ג ה"ה] פליגי בעירוי אמוראי במאי דפליגי רשב"ם ור"ת בעירוי. ויש להביא ראיה מכאן להיפך אדרבה מדאיצטריך יתורא דקרא כאן גבי קדשים מכלל דבעלמא עירוי אינו ככלי ראשון. ועוד יש לדחות דאיכא לאוקמי הך דמרבה עירה לתוכו, איירי בשכלי חרס חם ועירה לתוכו, ורבותא אשמעינן אע"ג דלא בישל בו.
<h2>דף קיא:</h2>
וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר [ויקרא ו']. אין לי אלא כלי חרש כלי נתר מנין ת"ל וכלי חרש לרבות כלי נתר. אך לפי שמצינו לעניין טומאה כלי נתר שוה לכלי חרס, (לענין טומאה) כדתנן בפ"ב במס' כלים [מ"א] ומייתי לה בפ"ק דשבת [ט"ז ע"א] כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה וכו', ותני בתוספתא במס' כלים [פ"ב ה"א] כלי נתר מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס, ולאחוריו ככלי מתכות, וב"ה אומרים הרי הוא ככלי חרס לכל דבר. בפרק אין מעמידין נתר כלי מחפורת של צריף אלו"ם בלע"ז. ופסק דוקא כלי נתר, אבל כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה תני בתוספתא דזבחים פ' כל התדיר [ה"י] כלי גללים כלי אדמה כלי אבנים אינן טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה, כלי חרש אינן טעונין מריקה ושטיפה אלא שבירה, היכן שוברים בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברין בפנים. וצ"ע על התוספתא מהו הדחה, כי ר"ץ מפרש גבי פסח, ובורמי דגללי שריין בהדחה, לאו בהדחת מים צוננין, אלא בהדחת מים חמין לערות בהן, ואינן צריכין עירוי. וכן פסק בפסח אותם אסיתא של אבן מותרין בהדחה. דאע"ג דהם כבית שאור שחימוצו קשה דהגעלה לא מהני בה, בכלי אבנים מהני בהו, דלא בלעי כי האי. אך הביכנא של עץ ומשתמשין בו בכל יום דבר חריף כבית שאור וכו' ופסק דלא מהני בהו. וכן הנך אסיתי של נחושת אע"ג דמהני בהו מריקה ושטיפה לענין קדשים דוקא משום דיש בו שיעור דאיסורו בס', אבל חמץ בפסח שהוא במשהו והם כבית שאור שחימוצו קשה לא מהני בהן הגעלה. וכן פסק לדברי ר"ץ. אמנם כן נראה להסיר המכשלה לפי שנהגו בו כולם להגעיל הנך אסיתא של נחושת שעושין בו מטעמים דבר חריף שחימוצו קשה יותר מבית שאור, דיש קצת בדיעבד, ולפרש להך דאמרי' כבית שאור שחימוצו קשה דלא שריין בהגעלה, ה"מ בכלי עץ דלא שייך בהו מריקה ושטיפה. אבל כלי מתכות כיון שעושין בהן מריקה ושטיפה, אפי' הוי בית שאור מותרין בהגעלה, ואותו חרוסת שנעשה בהן מותרין בפסח, שהרי כיון שמצינו בתוספתא [שם] מריקה ושטיפה הוא דבר גדול מכולן, מדתני אין טעונין מריקה ושטיפה, מכלל דמריקה ושטיפה הוא דבר גדול מכולן. ומההיא דתוספתא דתני דבכלי אבנים וגללים אין טעונים מריקה ושטיפה, יש פסק דבאותן כלי אבנים שעושין בהן המטעמים חריפין, שהם כבישול אע"פ שהן צוננין, דאין טעונים לכלי אבנים לא מריקה ולא שטיפה, וכ"ש דאין טעון לתתם אותם בכלי ברזל ואפי' בפסח. אך הברזל שנותנין באמצע שהוא הבולע, צריך להעתיקו ממקומו ולמורקו ולשוטפו ולהגעילו, אך במקומו למרקו ולשטפו עם האבן אשר נתון בתוכו ולהגעילו ע"י עירוי, דמדאפיק ליה גבי אבנים וגללים בלשון הדחה, כ"ש דבעירוי סגי. אך באותם כלי אבנים שהגוים מתקנים בם חרדל הנילוש ביין נסך של הגוים שהוא צונן, ואין היין משתמר לתוכו, ואע"פ שדברים חריפים מתקנים בהם, כיון דאין היין חריף, לא מצינו לטפל חמור מן העיקר. וכן פסק ר"ץ גבי מלח הבלוע מדם דמותר, אע"ג דנתן טעם המלח, כיון דאין הדם הבלוע בו (אינו) נותן בו טעם מותר, כך כיון דיין נסך צונן, לא אלים כחו ליתן טעם באותו מטעמים העשוי בכלי לאחר כן, ואין יין הצונן משתמר בתוך הכלי, וסגי בהדחה. ופסק נהגו רבותינו שבצרפת לתקן חרדל של היתר אחר חרדל של גוי שנסכו ונידוך ביין האסור ע"י הדחת צונן. ול"ד לצנון שחתכו בסכין האסור [ע"ז ל"ט ע"א] או בשל בשר [חולין קי"א ע"ב] שאסור לאכול בכותח, דווקא דבר החריף יש בו כח לעשות פגם לשבח ונותן טעם בר נותן טעם דשרי בעלמא כחד נותן טעם, אמנם פסק דבר חריף לא אלים כחו לעשות דבר הטפל חמור מן העיקר. [והלכה למעשה ראיתי במורי ורבי ממיץ בשם רבותיו רב מפי רב קבלה שהתיר לכתחילה פלפלין שהם חריפים שנידך במדוכה של אבן של בשר, ליתן לתוך החלב לכתחילה, מטעם דהחריף לא אלים כחו לעשות טפל חמור מן העיקר].
